מכבי

צליל ההודעה העיר אותי מהנמנום הרגיל של החגים. וואטסאפ מנאוה בקבוצת “חדר מורות י”א” שמאחדת בתוכה את כל המורים של שכבת י”א בתיכון, “שלום בנות ובן, לא לשכוח הערב, פרידה מלימור בתשע בנונו”.

האמת ששכחתי מזה לגמרי ומה זה התבאסתי לבזבז את הערב הזה על מפגש משמים עם צוות המורות, ובטח כשזה נופל על משחק טוב של חיפה- תל אביב, אבל לך תסתבך עם שאר המחנכות שאוהבות להתעקש על מפגשי גיבוש, “כי זה לא ייתכן שרק התלמידים שלנו יהיו חברים”.

בהרכב כמעט מלא התיישבנו, שמונה מורות, רובן בתחילת העשור החמישי לחייהן ואני, בן שלושים ואחת, הרווק היחיד בחבורה, שלא ממש יודע מה הוא יעשה עם החבורה הזו ערב שלם. אם זה לא הייתה הפרידה מלימור, שהיא זו שסידרה לי את העבודה בתיכון כי היא חברה של אמא שלי, אז אין מצב שבעולם שהייתי מצטרף לערב הזה. ולא כי הן לא חמודות, פשוט כמות הרעש שהן מייצרות ונושאי השיחה שלהן מחרפנים אותי והכי נורא זה שכולן ביחד מנסות לסדר לי את אשתי לעתיד. לפחות אלון המלצר, עשה לבנות הסחה וגנב ממני את הפוקוס לשמחתי. הוא הקסים אותן וזרם עם הבדיחות שלהן, והן עם שלו.

מפה לשם הערב התקדם. אני התנחמתי בפיצה סיציליאנית טובה ובחצי ליטר בירה. ורוב הזמן הייתי שקוע באייפון, מתעדכן בלייב מתחת לשולחן במשחק. אז ישבתי והנהנתי, עושה “רענן” על הדף של One פעם בכמה דקות לראות מה המצב ומתאפק לא לשאוג משמחה כשחיפה הבקיעו גול ראשון, בדיוק כשהגיע קינוח של קסטה הפוכה עם זיקוק עבור לימור.

בסוף כשהזמנו חשבון קלטתי שהמנהלת של נונו, מדברת בקול קצת לחוץ בטלפון, משהו על משלוח, על בעיה. הצלחתי להבין שהיא תקועה עם שליחים צעירים שאין לה ביטוח לרכב בשבילם ולא יכולים להביא את המשלוח למכבי. עשיתי לה סימן עם האצבע שתתקרב אלינו ושאלתי “איך קוראים לך?”, היא ענתה שירדן. המשכתי, “ירדן, איזה משלוח למכבי?” וירדן, נבוכה, הסבירה שנונו מספקת למכבי תל אביב בכדורגל את הארוחות אחרי המשחקים שלהם ובגלל שמדובר במשלוח ענק, הם שולחים את זה עם רכב, ועכשיו היא תקועה וחייבת למצוא מישהו שייקח את זה לאצטדיון נתניה. הסתכלתי על הבנות שנראו כאילו הן לא יקומו עד שיסגרו את המסעדה. “מתי את צריכה את המשלוח? אני יכול לצאת עכשיו.” ירדן חייכה והסתכלה עליי במבט של “לילה טוב, לך לישון”, אבל אמרתי לה שאני רציני. אמנם אני אוהד מכבי חיפה אבל כרגע הכל נראה יותר טוב מלהמשיך לשבת איתן ולדבר על הבעיות שיובל מ-י”א 2 עושה. ומי יודע, אולי בדרך, במסדרון אני אפגוש את ורמוט או עטר?

ירדן קלטה שאני רציני ושאין לה יותר מדי אלטרנטיבות, אמרה לי תודה מיליון פעם ומיד הודיעה באוזניה “אורי, תעמיסו עכשיו את כל המשלוח באוטו של אילן, אחד האורחים שלנו ותוודא שלא נשאר פה כלום.” נפרדתי מהבנות בהתנצלות ובאנחת רווחה. כשהיא ליוותה אותי לאוטו ירדן אמרה, “אז אתה מגיע לאצטדיון נתניה, אני מוסרת לביטחון את מספר הרכב שלך, יתנו לך להיכנס. תביא את זה לחדר הלבשה של מכבי תל אביב.” ברגשות מעורבים, נסעתי לנתניה, בדרך שמעתי שחיפה הבקיעו את הגול השני והשתוללתי משמחה אבל גם הרגשתי קצת כמו גיס חמישי… המשחק כבר נגמר כשהגעתי. ברקע שמעתי צהלות של שמחה ואת ההמנון של חיפה, כשדקר האפסנאי של מכבי תל אביב שחיכה לי בחוץ, עזר לי להכניס את כל האוכל פנימה. ושם הם ישבו, כל השחקנים שאני רגיל לראות דרך המסך ולשנוא, חצי עירומים, שפופים, מבואסים, ולמרות שהרגשתי קצת כמו מרגל בעומק שטח האויב, נפלה עליי גם תחושת עצבות מוזרה ואמפתיה כלפי הקבוצה שעד לפני שעתיים היתה עבורי האויב הכי גדול…. ולפתע, לא יודע מאיפה זה בא לי, הנחתי את האוכל, הנפתי שתי ידיים באוויר וצעקתי “יאללה מכבי”!