יותם

אני תמיד מעדיף לעבוד ביום הזה, ככה הוא עובר לי מהר יותר. אני יודע שיש כאלה שאוהבים את יום ההולדת שלהם אבל אצלי זה כנראה נהיה מעין דפוס, רצף של ימי הולדת גרועים שגרמו לי לשנוא את היום הזה. מה גם שזה בסך הכל יום טרגי שמקרב אותנו לסוף, לא? אז אני פוסח עליו באלגנטיות, משתדל שלא להיזכר בכל הפעמים שכולם קיבלו איזה זובור אחרי בית הספר עם ביצים וקמח ואני כל כך רציתי גם אבל תמיד, תמיד זה נחת על איזה חג או שבת או יום שלא לומדים ואי אפשר לעצור אחרי השיעור האחרון במכולת וללכת להפוך את ילד יום ההולדת לג’יפה. אני בטוח שאמא שלי שמחה על כך ששנה אחרי שנה היא לא נאלצה להתמודד עם שובל הלכלוך שמשאירים אחרי זה כשנכנסים הביתה, אבל באמת, כל מה שרציתי היה זובור. וכשגדלנו כולם היו בצבא, ואחר כך בעבודה, או בלימודים, או בכל מקום אחר שמצביע על היותנו “גדולים” ו”בחיים האמתיים” ובשורה התחתונה לא יכולים להגיע, והבנתי שכנראה זה יום שלא שווה לחגוג אותו. אפילו לא לציין.

אז נתתי משמרת. הפעם זה יוצא על שישי ערב, ואני בולע רוק ואומר לעצמי שלא נורא, גם שישי ערב וגם יום הולדת, אני אוותר על שתי ארוחות משפחתיות פוטנציאליות במכה אחת. בתכלס אף פעם אין איזו ארוחה גדולה, רק ניסיונות עלובים להביא את כולם אבל זה גר בצפון וזאת בדרום וההוא בחו”ל בכלל (תמיד חצי מהמשפחה בחו”ל בחגים, כמו כל ישראל) וזה מסתכם בחמישה אנשים מתוך משפחה של עשרים שיושבים באיזו מסעדה מעפנה כי לא הספקנו להתארגן ולהזמין מקום במסעדה טובה אז כבר הכל מוזמן עכשיו, ורק מהמחשבה על זה נהיה לי רע אז אני מסמן וי על המשמרת של שישי ערב בתוכנת השיבוץ ושולח את בקשת המשמרות, יחד עם הערה שאני מבקש לעבוד בשישי ערב במיוחד.

את הבוקר אני מעביר הכי מהר שאפשר, מקבל אסמסים של “מזל טוב וסורי שלא אוכל לחגוג איתך” מבני דודים, חברים ומי לא. לפחות הם זכרו לשלוח. אבא שלי לא מתקשר עד שלוש בערך ומתרץ שהם פשוט הגיעו עכשיו לצימר לסופשבוע “ומשום מה לא היתה קליטה”. אמא שלי בטח בסידורים. זה בסדר.

הבריף עובר חלק ואני בעיקר שמח שאף אחד לא קלט, נפלאות האינטרנט גרמו לזה שאם אתה מוריד את תזכורת יום ההולדת מהפייסבוק שלך אף אחד לא ידע. זה מה שקורה כשאנחנו כבר לא מתאמצים לזכור. גם המשמרת בסדר גמור ואני מדי פעם מציץ בטלפון לראות אם האחים שלי התקשרו, כוס אמק, ארבעה אחים ואף אחד לא טורח לשלוח סימן חיים, אפילו לא אייקון של בלון בוואטסאפ. אני משתדל להתרכז במשמרת אבל פתאום כשאני שומע את סטיבי וונדר שר happy birthday to you עולים לי לראש כל האנשים שלא שמעתי מהם היום, אנשים שבדרך כלל לא אכפת לך מהם ואתם לא בקשר אבל פאק, דווקא היום. ואני בן 25 ולא ברור עדיין לאן החיים שלי הולכים, רק ברור שהם הולכים להסתיים בסופו של דבר, ותודה ליום הזה שדואג להזכיר לי. איך אני מחכה שיגיע חצות ונתחיל סגירה וסוף סוף אנשום לרווחה שהיום הזה עבר. בינתיים יש עוד איזה 250 מוזמנים וביניהם שולחן של שש עשרה שאמורים להגיע בתוך כמה דקות אז אני נשאר בפנים כדי לראות שהם מגיעים והכל בסדר. הזמנה גדולה, בכל זאת. רק שבדיוק כשהם אמורים להגיע יקי קורא לי בקשר לבוא רגע למשרד כי יש משהו דחוף שהוא צריך אז אני אומר לעמית בכניסה שתפקח שבע עיניים, לא, שבעים, בלי פאדיחות להזמנות כאלה.

יקי מעכב אותי איזה חמש דקות שנראות כמו נצח ואני לא מבין איך הוא בסדר עם זה שהמסעדה ממשיכה לעבוד רגיל בלי שני מנהלים על הפלור, אבל אני מצליח להשתחרר ממנו בסוף ועולה למעלה כדי לבדוק את ההזמנה הגדולה, מתקרב לשולחן ופתאום שומע את כולם צועקים ביחד:

“הפתעה!!!”

אני מסתכל ורואה סביב השולחן את ארבעת האחים שלי, אותם אחים שלא שלחו לי אסמס היום אפילו, את אבא שלי ואשתו שהם כאן ולא בצימר, אמא שלי שלא ישבה על אותו שולחן עם אבא שלי מאז שהתגרשו, ואת כל החברים שלי – כולם – לא הצלחנו לארגן מפגש ביחד מסוף התיכון בערך, את סבתא שבכלל אמורה להיות בבית אבות שלה בירושלים (היא אף פעם לא הסכימה לעבור למרכז). כולם שם ועוד אנשים ורק כיסא אחד פנוי בראש השולחן. יקי אומר לי, “יותם שב, נוי תופסת את המשמרת במקומך. בתיאבון. ותיהנו!”

בחיים לא חשבתי שיהיה כל כך נחמד לאכול פאדג’ עם זיקוק וכל כך נעים לשמוע את כל המלצרים שהכשרתי לא מזמן שרים לי “היום יום הולדת”.

כשמסיימים לאכול כולם קמים ואני מודה ומודה ומודה ולא מבין עדיין איך הצליחו לארגן את זה, ופתאום יום הולדת לא נראה לי כמו סוף העולם, בכל זאת, אני רק בן 25. אני אומר להם שאפגוש אותם עוד כמה דקות באוטו, רק לוקח את הדברים שלי.

בדרך לקחת את התיק אני עובר במטבח ושולח יד למדפים, יוצא לחצר האחורית ליד המחסנים, זורק ביצה על הרצפה ומעיף קצת קמח באוויר ולוחש לעצמי, “מזל טוב.”