איזה יום קשה. את קורעת את התחת במשרד כל היום ודווקא כשאת באה ללכת הביתה הבוס תופס אותך לאיזו שיחת נזיפה… הוא כמובן לא יקרא לזה ככה, פשוט יעלה נושא שידוע מראש שייצור וויכוח והוא כרגיל לא סומך עלייך שאת בשליטה ושזה בידיים שלך. אני מסתכלת על השעון ורואה שנהיה שש והפקקים רק מחמירים עכשיו. כשהוא סוף סוף משחרר אותי אני נכנסת לאוטו בטיל ויוצאת, בכל יום אחר אני בודקת עם הווייז מה הדרך הכי קצרה אבל הפעם אני יודעת שכביש חמש יהיה עמוס (לא צריך להיות גאון גדול בשביל להניח את זה) אז ישר חותכת דרך רמת השרון להרצליה בתקווה להגיע משם לפרדס משותף כמה שיותר מהר. סך הכל אמור לצאת הבדל של איזה עשר דקות אבל העובדה שאני נוסעת ולא עומדת בפקקים היא כבר משהו.
ודווקא היום, לא להאמין… עוד ברמת השרון אני מוצאת את עצמי עומדת ומחכה, ומחכה, ומחכה, מפעילה את הווייז וקולטת שהיתה תאונה על סוקולוב. כבר מאוחר מדי לפנות לכביש חמש ואני מנסה להסתכל קדימה ומבינה שהדרך עוד ארוכה. למה דווקא היום? זה כמעט מרגיש ידוע מראש.
בשבע וחצי אני סוף סוף נכנסת הביתה, בקושי מצליחה להניח את התיק על השולחן, סחוטה כמו לא יודעת מה, כל הזמן זוכרת את המטלות שעוד מחכות לי והמיילים שלא מפסיקים להגיע ויודעת שעקרונית אני אמורה לפתוח שוב את הלפטופ ממש בקרוב אבל רגע, אני חייבת לנשום. תכף נ’, בעלי היקר, יגיע והוא יהיה רעב, תעכלס גם אני, מתה לאיזו נחמה שתיכנס לי לבטן ותרגיע אותי אחרי היום הזה. אבל המקרר כל כך רחוק ממני והתיק ממש פה קרוב ובמין החלטה של רגע אני שולפת את הלפטופ וממשיכה לעבוד כאילו לא יצאתי מהמשרד הרגע ורק קיללתי כל הדרך. הבטן שלי מקרקרת והמקלחת והמיטה קוראות לי והכל כל כך גדול עליי עכשיו שאני פשוט עונה על מייל אחרי מייל בתקווה שזה יביא אותי לאנשהו.
באזור שמונה בעלי היקר נכנס, מזיע, אחרי ריצה, כולו שמח ומלא אנדורפינים (יש מצב לקבל מנה של כאלה בלי ספורט לפני???) שולח נשיקה מרחוק כדי לא להרטיב אותי ואומר, “אני רעב מת, הכנת משהו?” בתגובה אני מסתכלת עליו ועוד שניה שוברת את המסך של המחשב ומעיפה את הטלפון שלי שלא מפסיק לצלצל, כולי עצבנית, מתכוונת לכבות אותו כשאני רואה הודעה מ”תום נונו”. מה הוא רוצה עכשיו? טוב שלא אמצע הלילה, לאנשים אין אלוהים היום… אני פותחת את הוואטסאפ וקולטת שהוא שלח תמונה. “הפפרדלה פסטו שלך בספיישלים היום!!!” אני מסתכלת על התמונה כמו לא מאמינה, נשבעת שאני אוהבת את המסעדה הזאת אבל קצת שונאת אותם על זה שהם הורידו את הפפרדלה פסטו סלמון מהתפריט, בואו נודה בזה כבר, זאת המנה הכי טובה שם. שולחת לו הודעה שלא יגיד לי סתם והוא עונה “ביקר לי”, אני מראה לגבר ההורס שלי והוא, שמבין כבר שיום קשה עבר על כוחותינו, אומר לי “תגידי לו שיכין מנה אחת וגם פפרדלה ראגו, ואני בא לקחת”. תוך חמש דקות הוא יוצא מהבית ופתאום אני מרגישה את השקט הטוב הזה מגיע, סוגרת את המחשב, הולכת למקלחת ארוכה. כשאני יוצאת ממנה אני מספיקה ללבוש פיג’מה כיפית והוא נכנס שוב עם שקית חומה שכתוב עליה “עינב עובדיה” עם ציור של לב.
עכשיו, על הספה, כשהמחשב והטלפון והבוס והפקקים רחוקים ממני ואני רק עם בעלי ועם המנה שלי… אפשר לקרוא לזה יום טוב.
